יוגה קלאסית בעולם המודרני- חלק שלישי

איך מתרגלים תרגול עתיק של התבודדות בתוך עולם מודרני וטכנולוגי שלא ממש מאפשר לנו להתנתק?

אפשר כמובן לכבות את הטלפון ללכת אל הטבע ולשבת כמה זמן שהצלחנו לפנות לעצמנו.

במוקדם או במאוחר נחזור אל העולם, אל העבודה, אל התנודות והרעש. החזרה יכולה להיות קשה, מערערת, התנגשות של שקט ברעש.

איך אנחנו יכולים לייצר תרגול יוגה שיהיה מחובר יותר לנסיבות חיינו?

דרך אחת היא לרדד את התרגול אבל זאת כמובן לא כוונתי.

מה מאפיין את החיים של רובנו?

תנועתיות, תזזיתיות, תנודתיות. אנחנו נעים בעולם הרבה יותר מכל דור לפנינו. אנחנו מחוברים לכל מידע וכל התרחשות "בזכות" המכשיר הקטן שאיתנו כל הזמן. אנחנו עובדים המון שעות [כאן בישראל אפילו יותר מהממוצע] וגם כשרשמית אנחנו לא עובדים עדיין נענה למייל או לטלפון ונחשוב על מחר.

תוך כדי אנחנו גם מנסים לנהל מערכות יחסים עם סביבתנו, עם בן\בת הזוג, לגדל את ילדינו וכו'...

החיים שלנו מאופיינים במעברים תמידיים. בין מקומות פיזיים [פעם שהתחבורה לא הייתה כל כך מתקדמת ונגישה אנשים זזו הרבה פחות], בין מצבי צבירה של עבודה\ משפחה\ פנאי\ מנוחה. אנחנו נדרשים ליכולת לשמור על משהו דומם וקבוע, שקט, בתוך שטף התנועה האינסופי. לתרגל תנועתיות דוממת, מעבר יציב.

איך עושים את זה ביוגה?

שיטות תרגול רבות של יוגה עוסקות בזרימה- ויניאסה. רצפי תנוחות שנשזרות יחד לרצף איטי או מהיר יותר. לא מספיקה עצם התנועתיות- גם בשיעור זומבה יש תנועתיות.. חשוב המיקוד התודעתי תוך כדי בקבוע.

אני מזהה איכות פיזית של שלם, של חיבור, ולוקח את האיכות הזאת לתנוחה הבאה.

מזהה לא רק את התנועה ממקום אחד למקום שני אלא בעיקר את האדמה שתומכת את התנועה.

במקום להבין מה השינויים שאני צריך לבצע, לזהות מה נותר קבוע. במקום איך אני זז מפה לשם, למקד את התודעה ב-על מה אני נשען תוך כדי. בתודעה שקטה לא יכול להתקיים ריבוי של אובייקטים, יש צורך למקד את התודעה באובייקט בודד. השינוי הוא ברבים, הקבוע הוא יחיד.

לתרגל את התנועה הזורמת מתוך תודעה יציבה בקבוע.

למצוא לי עוגן שקט ופנימי, למצוא לי אדמה בתוך שטף התנועה של החיים.

מה עוזר לך להאט את הקצב ביום-יום ולהיות בנוכחות?